החלטה בתיק רע"פ 5365/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בעפ"ת 31207-08-12 (כב' השופטים ר' שפירא; ע' גרשון;ו-א' קיסרי), מיום 20.6.2013, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו, בת"ד 1285-07 (כב' השופט י' בכר), מיום 27.2.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 31.7.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר על דרך עבודות שירות, אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום, שבו יוחסה לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

           מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 18.11.2004, בשעה 14:30 או בסמוך לכך, נהג המבקש במשאית מסוג ניסן (להלן: המשאית), ברחוב אלתות שביישוב דיר אל אסד, המתואר כרחוב שאין בו מדרכות. בהתקרבו לבית מספר 8, "תמרן [המבקש] את רכבו לימין הכביש, אחר לשמאל ולבסוף שוב לימין", על מנת לאפשר מעבר לרכב אחר ברחוב. לאחר שהסתיים התמרון המתואר, פגעה משאיתו של המבקש באחמד קיסרי ז"ל (להלן: המנוח), שהיה באותה עת כבן 4 שנים, אשר ניצב בצמוד לקיר מצידו הימני של הרחוב. כתוצאה מפגיעת המשאית, מצא המנוח את מותו. בכתב האישום נטען, כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המבקש, אשר נהג בקלות ראש, ומבלי לשים לב לנעשה לפניו; לא נעזר במראת הצד הימנית של משאיתו; לא סובב את ראשו לכיוון הנסיעה; לא הבחין במנוח, על אף שהיה בכוחו להבחין בו; וכן, לא נקט בשום פעולה על מנת למנוע את התאונה.

3.             ביום 27.2.2012, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן: בית המשפט לתעבורה) את המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. על יסוד עדויות, דו"חות, חומרי חקירה נוספים, וביקור במקום התאונה, קבע בית משפט השלום את הממצאים העובדתיים, כלהלן: בפני המבקש עמד שדה ראיה פנוי לפנים, למרחק של 50 מטרים; בעת שנכנס המבקש לרחוב בו התרחשה התאונה, הוא הבחין בילדים שנמצאו בו; המנוח צעד בכיוון נסיעתו של המבקש, ועל האחרון היה להבחין בו בשעה שחלף על פניו עם משאיתו, ולנהוג "במשנה זהירות שעה שביצע את התמרון לאחור"; ולבסוף, נקבע כי בעת ביצוע "התמרון לאחור", התבונן המבקש אך ורק ברכב שהגיע ממולו, ולא הסתכל במראות הצד של משאיתו.

           בנוסף, הכריע בית המשפט לתעבורה בין שתי גרסאות עובדתיות שהציגו בפניו הצדדים, הנוגעות למיקומו של המנוח ביחס למשאיתו של המבקש, בעת ביצוע התמרון. בעוד שהמשיבה טענה, כי המנוח היה צמוד לקיר, בצידו הימני של הכביש, טען המבקש, כי המנוח נכנס מתחת למשאיתו, על מנת להוציא מיכל יוגורט אשר התגלגל לשם. בית המשפט לתעבורה, העדיף את גרסתה העובדתית של המשיבה באשר למיקומו של המנוח וקבע, כי הגרסה הסבירה היחידה היא, שבמהלך התמרון פגע המבקש עם משאיתו במנוח, אשר נפל מתחת לגלגלי משאיתו, ונדרס כאשר המבקש שב ונסע לפנים. יתרה מכך, בית המשפט לתעבורה הוסיף וקבע, כי אף אם גרסתו של המבקש, בקשר למיקומו של המנוח, הייתה מתקבלת, לא היה בכך בכדי לשנות את המסקנה,  כי המבקש יכול היה להבחין במנוח, לו הביט במראת הצד של משאיתו. לאחר זאת, בחן בית המשפט לתעבורה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות, שעיקריה חלים גם בעבירה שעניינה גרימת מוות ברשלנות. בהתייחס לחובת הזהירות נקבע, כי לנוכח מודעותו של המבקש באשר לאפשרות המצאותם של ילדים ברחוב, בנוסף לצפיפות ששררה ברחוב והיעדרן של מדרכות, היה על המבקש לצפות כי אחד הילדים יתקרב למשאיתו בעת התמרון, ואף ייכנס ל"שטח המת" של שדה ראייתו. בית המשפט לתעבורה הדגיש, כי בענייננו המבקש תמרן את משאיתו באזור מאוכלס וצפוף, מבלי להתבונן במראת הצד הימנית שלו, ללא מכוון, ומבלי שנקט בכל אמצעי זהירות מוגבר, כמתחייב מנסיבות העניין. לפיכך נקבע, כי המשיבה הוכיחה שנהיגתו של המבקש הייתה רשלנית, והמבקש הורשע בעבירה שיוחסה לו. 

4.             ביום 3.4.2012, דחה בית המשפט לתעבורה בקשה לביטול הכרעת דינו, שהוגשה מטעמו של המבקש. בבקשה לביטול הכרעת הדין נטען, כי בית המשפט לתעבורה נתפס לכלל טעות עובדתית, כאשר קבע, כי במהלכו של התמרון נסע המבקש לאחור, בעוד שמחומר הראיות עולה בבירור כי התמרון נעשה בעת נסיעה קדימה. המשיבה התנגדה לבקשה לביטול הכרעת הדין, הגם שהסכימה כי בהכרעת הדין אכן נפלה טעות עובדתית, כמפורט בבקשת הביטול שהגיש המבקש. בהחלטתו בבקשת הביטול, הסכים בית המשפט לתעבורה, כי נפלה טעות עובדתית בהכרעת דינו. ואולם, נקבע על-ידי בית המשפט לתעבורה, כי אין בכך כדי לשנות את תוצאת הכרעת הדין, שכן הרשעתו של המבקש איננה מבוססת על ממצא הנוגע לכיוון נסיעתו, אלא על עצם נסיעתו הרשלנית, במסגרתה נהג מבלי מלנקוט באמצעי זהירות כלשהם, וכאשר אינו מתבונן במראות הצד שלו. זאת, למרות שידע המבקש כי בסביבתו נמצאים ילדים. עוד הוסיף בית המשפט לתעבורה וקבע, כי אינו מוסמך לבטל את הכרעת דינו.

           לאחר דחיית הבקשה לביטול הכרעת הדין, גזר בית המשפט לתעבורה, ביום 18.6.2012, את דינו של המבקש. בפתח גזר דינו, עמד בית המשפט לתעבורה על מדיניות הענישה בעבירות שעניינן גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים, מדיניות שלפיה יש להטיל, ככלל, עונש מאסר לריצוי בפועל על העבריינים, למעט במקרים בהם נקבע כי הרשלנות הינה מדרגה נמוכה. בהמשך, קבע בית המשפט לתעבורה, כי מקרה זה הינו אחד מאותם המקרים בהם מוצדק לסטות ממדיניות הענישה המקובלת, ולהקל בעונשו של המבקש. השיקולים שנמנו ביסוד ההחלטה להקל בדינו של המבקש, היו, בין היתר, אלה: דרגת הרשלנות הנמוכה שנלוותה למעשיו של המבקש; חלוף הזמן מאז קרות התאונה, כ-8 שנים, ועינוי הדין אשר נגרם למבקש עקב כך; החרטה הכנה שהביע המבקש; והעדר הפיקוח מצידם של הורי המנוח, אשר חרף גילו הצעיר, איפשרו לו ללכת לבדו למכולת. לאחר זאת, גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות; 10 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שנתיים, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; קנס בסך 3,000 ש"ח, או 30 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 שנים, בניכוי 90 ימי הפסילה המנהלית; כמו כן, חויב המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 1,000 ש"ח, להמנע, במשך שנתיים, מלבצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

5.             המבקש ערער, הן על הרשעתו והן על חומרת העונש, לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 20.6.2013, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על שני חלקיו. בכל הנוגע לערעור על הכרעת הדין, נקבע על-ידי בית משפט המחוזי, כי הטעות שנפלה בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, מצדיקה, אמנם, התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אך אין בכך כדי להוביל לביטול הרשעתו של המבקש. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי השאלה, הנוגעת לכיוון הנסיעה של המבקש בעת התמרון, לא הייתה רלוונטית לצורך הרשעתו של המבקש. זאת, משום שהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, התבססה על כך שהמבקש מיקד את תשומת ליבו אך ורק למתרחש בצידו השמאלי של הכביש; ועל הקביעה כי המבקש לא נקט באמצעי הזהירות המתחייבים מנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי סבר, כי אין להתערב בקביעה העובדתית לפיה, המבקש לא הסתכל לעבר צידו הימני של הכביש, ולצורך כך הפנה בית המשפט לעדותו של המבקש עצמו, שם אמר: "לא הסתכלתי לימין עד שעליתי על הילד - להערכתי 10 מטר לערך מהרגע שבפעם האחרונה הסתכלתי לימין ועד שעליתי על הילד והמהלך הזה לקח לי להערכתי 2-1 דקות". בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש, לפיה הוא לא יכול היה להבחין במנוח, משום שזה ניצב מחוץ לשדה הראייה שלו. בית המשפט המחוזי אימץ את המסקנה, כי המבקש יכול היה להבחין במנוח, לו הביט לימינו, ובכך למנוע את התאונה.

           על יסוד תשתית עובדתית זו, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש התרשל בכך שהוא מיקד את תשומת לבו אך ורק לצידו השמאלי של הכביש, ובשל כך לא הבחין במנוח, אשר נמצא בטווח הראייה שלו. עוד נקבע, כי בנסיבות העניין, היה על המבקש לנקוט באמצעי זהירות מוגברים, ובין היתר, להביט אל הכביש שלפניו ולכיוונים נוספים, באמצעות מראות הצד ודרך חלונות הרכב. נקבע בנוסף, כי התרשלותו של המבקש התעצמה, לנוכח העובדה כי הוא ידע שמדובר בכביש צר, צפוף ונטול מדרכות, בו נמצאים ילדים. בית המשפט המחוזי עמד על ההלכה הקובעת חובת זהירות מוגברת כלפי ילדים, המחייבת נהגים לנקוט במשנה זהירות בסביבתם של הילדים, ובכלל זה לצפות גם להתנהגות רשלנית מצידם. בית המשפט ציין, כי המצאותם של ילדים בכביש צר וללא מדרכות מהווה "תמרור אזהרה אדום", ממנו התעלם המבקש, שעה שהמשיך לנהוג כרגיל, מבלי לנקוט בכל אמצעי זהירות. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי בדין הורשע המבקש בעבירה שעניינה גרימת מוות ברשלנות, וזאת אף מבלי להידרש לכיוון נסיעתו במהלך התמרון. 

           במסגרת הערעור על חומרת העונש, הלין המבקש, בעיקר, על תקופת הפסילה הארוכה, שהוטלה עליו, 6 שנים בניכוי תקופת הפסילה המנהלית, וטען כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות מצדיק הקלה ברכיב זה. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש לעניין גזר הדין בקובעו, כי עונשו של המבקש נמצא ברף התחתון של מדיניות הענישה הנוהגת, ומשקף איזון ראוי של השיקולים השונים בעניינו, ובכלל זאת גם השיקול בדבר חלוף הזמן. בנסיבות אלו, לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להתערב בחומרת העונש, ובכלל זה גם בעונש הפסילה.

הבקשה לרשות ערעור

6.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בבקשה נטען, כי המקרה שלפנינו נכנס לגדרי אותם מקרים חריגים, בהם יהיה מוצדק ליתן רשות ערעור משיקולי צדק. לדידו של המבקש, הרשעתו מבוססת על טעות עובדתית, הנוגעת לכיוון נסיעתו במהלך התמרון, טעות שלא תוקנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ מסכת עובדתית לא שלמה, שאינה מתיישבת עם חומר הראיות בתיק. כך, למשל, טען המבקש כי לא ברור מפסק הדין הכיצד ניתן ליישב את העובדה כי גופת המנוח נמצאה תחת הגלגלים האחוריים של המשאית, ביחד עם הקביעה לפיה "המנוח לא היה מאחורי הרכב [כאשר] קרתה התאונה". לטענת המבקש, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אינן מבהירות את נסיבות התרחשות התאונה, ולכן לא ניתן להסיק מהן על קיומה של התרשלות מצידו. בנוסף טען המבקש, כי בית משפט השלום ביסס את חובתו להתבונן במראות הצד על סברתו השגויה כי התמרון היה בנסיעה לאחור, ולאחר שהובהר כי לא הייתה נסיעה לכיוון זה, אין עוד בסיס להטלת חובה על המבקש להתבונן במראות הצד. לשיטתו של המבקש, לא ניתן לדרוש ממנו כי הוא יסתכל "כל העת" במראות הצד של משאיתו. המבקש הפנה למספר אסמכתאות, מהן עולה, לטענתו, כי לא ניתן לצפות מנהגים להביט כל הזמן ולכל הכיוונים. עוד נטען, כי בתי המשפט אינם נוטים להרשיע נהג בעבירת רשלנות, בשל חוסר תשומת לב, שנמשכה שברירי שניות.

           המשיבה מתנגדת להעניק למבקש רשות ערעור. לטענתה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית או סוגיה עקרונית רחבת היקף, וכן לא מתקיימים בעניינו של המבקש שיקולי צדק, המצדיקים היענות לבקשת רשות הערעור. עוד טענה המשיבה, כי גם השינוי שחל בממצאים העובדתיים, אינו מצדיק מתן רשות ערעור. לדידה של המשיבה, לנוכח תנאי הכביש ושאר נסיבות העניין, בדין נקבע כי המבקש התרשל, כאשר הוא מיקד את תשומת ליבו אך ורק למתרחש בצידו השמאלי של הכביש. המשיבה ציינה, כי גם אם נפלה טעות עובדתית בהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, הרי שנושא זה הובהר, ובית המשפט לתעבורה, כמו גם בית המשפט המחוזי, נדרשו לנושא, וקבעו כי אין לטעות בנוגע לכיוון נסיעתו של המבקש כל נפקות לעניין הרשעתו.    

דיון והכרעה

7.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, וכן בתגובתה של המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

8.             הלכה פסוקה היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה, ואך במקרים המגלים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית עקרונית החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק כלפיו (רע"פ 7002/13 פשקוב נ' מדינת ישראל (8.12.2013); רע"פ 7135/13 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.11.2013); רע"פ 6800/13 קסטיאל נ' מדינת ישראל(26.11.2013)). המבקש לא טען, כי עניינו מעלה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף. ואכן, בקשת רשות הערעור ממוקדת בשאלות הנוגעות לתשתית העובדתית, כפי שזו נקבעה על-ידי הערכאות הקודמות, ובעניינים כגון דא אין מקום להעניק רשות ערעור. בנוסף, לא מצאתי כי עולים מן הבקשה שיקולי צדק, המצדיקים את קבלתה. הערכאה הדיונית עמדה על טעותה בנושא כיוון נסיעתו של המבקש, אך הוסיפה וקבעה כי אין בתיקון הטעות בכדי להשליך על הרשעתו של המבקש, אשר התבססה על אופן נסיעתו ולא על כיוון הנסיעה. בית המשפט המחוזי התבסס בפסק דינו, על התשתית הראייתית המעודכנת, וקבע כי  ניתן להסיק מתשתית זו את אשמתו של המבקש בעבירה שיוחסה לו, וזאת מעבר לספק סביר. אמנם, המבקש העלה בבקשתו תהיות שונות בקשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, וביניהן בשאלת המצאו של המנוח תחת הגלגל האחורי של המשאית, אך אינני סבור כי יש בכך בכדי להשליך על הרשעתו. די בטעמים אלו, כדי להביא לדחיית הבקשה  לרשות הערעור.

9.             לגופם של דברים, ולמעלה מן הצורך, אציין כי אין ממש בטענתו של המבקש, לפיה בית המשפט המחוזי הרשיעו, מפני שהוא לא הסתכל לכל הכיוונים ב"כל עת". המבקש העיד בבית המשפט לתעבורה, כי במהלך הנסיעה, הוא תמרן את משאיתו במשך מספר דקות מבלי שנתן את דעתו למתרחש בצידו השמאלי של הכביש. זאת, בעת שהמבקש נהג במשאית, בכביש צר ונטול מדרכות, וכאשר הוא מודע היטב לנוכחותם של ילדים קטנים בסביבתו. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי היה על המבקש לשים לב למתרחש בשני צידי הכביש, ולעשות שימוש, לצורך כך, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, ובכלל זאת גם במראת הצד הימנית שלו. משלא עשה כן המבקש, בדין נקבע כי הוא התרשל. בכך אין משום קביעה, כי על הנהג להביט לכל הכיוונים בכל עת, כלשונו של המבקש, אלא התייחסות לרמת הזהירות המתבקשת במקרה הקונקרטי, המצטרפת לחובת הזהירות המוגברת החלה כלפי ילדים (רע"פ 9252/05 אגבאריה נ' מדינת ישראל (17.1.2006); ע"פ 61/82 דן ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 101 (1984); ע"פ 584/76 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 617 (1977)).